בניהו על שבת קט״ו

מהדורה: מהדורת סנלייק

מפרשים:
1 מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִים וּמְפַרְכְּסִים בְּרִמּוֹנִים. נראה לי בס"ד, נקיט תרי מינים אלו, לרמוז בהם על קדושת היום שמועלת לשבר כוחות הקליפה הנעשים מן העונות. כי אֱגוֹז גימטריא 'חט' 17 כמו שנאמר מור"ם ז"ל בהגה"ה או"ח ס"י תקפ"ג ס"ב בהלכות ראש השנה. וגם מועלת קדושת יום הכיפורים לנקות המצות מן הסיגים הנדבקים בהם, מחמת תערובת איזה פניה רעה וכיוצא. וידוע דהמצות נמשלו לְרִמּוֹן, כמו שנאמר רז"ל סנהדרין מז. על פסוק 'כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ' שיר השירים ו, ז אפילו ריקנין שבכך מלאין מצות כרמון.
2 וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹחָנָן הַנָּזוּף. אין הכונה נזוף בנזיפה ח"ו, כי כיון דרבן גמליאל היה יושב על שלחנו ודאי היה אדם גדול, ואם קרה לו מקרה זה מקדמת דנא לא היו מכנים אותו לגנאי אלא 'נָּזוּף' הוא שם משפחה. ובתוספתא הגרסא היא רבי יוחנן בן נזיף, הרי קוראו בשם 'רַבִּי' וגם קאמר 'בן נזיף' משמע להדיא שהוא כינוי משפחה. והא דשקעו בתוך הַנִּדְבָּךְ וגם 'צִוָּה עָלָיו וּגְנָזוֹ' מפני שעדיין באותו זמן לא התירו לכתוב תורה שבעל פה, והיו חושבין התרגומים בכלל תורה שבעל פה, מפני שבעל התרגום מוסיף דברים שבהם מפרש עניינים בתוך דברי התרגום, דאינו כתרגום אונקלוס שהוא מתרגם המילות דוקא, אלא הוא כמו תרגום של יונתן בן עוזיאל שהוא מוסיף דברים, וכיון דמוסיף דברים הוה ליה כתורה שבעל פה, וכיון דעדיין לא התירו לכתוב תורה שבעל פה, לכך שָׁקְעוּ וּגְנָזוֹ.
3 וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל עֹנֶשׁ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. יש לדקדק, למה אמר 'בַלָּשׁוֹן הַזֶּה' אמר לו, וסגי לומר וְאָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל וכו'? ונראה לי בס"ד, בא בעל המאמר ללמדנו, שנדקדק בלשון הזהב של רבי ישמעאל ללמוד ממנו דבר אחר, והוא דיש לומר דהוה ליה למימר 'גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' ולמה אמר 'עֹנֶשׁ' כי העונש הוא לפי העון, ואם כן בעון תליא מלתא? אמנם אמר 'עֹנֶשׁ' כי על העון עצמו לא אצטריך למימר, דודאי גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן דמחק כתבי הקודש במים בידים! אך הוא בא להעיר לבו של אותו האיש בדברים אלו בענין אחר, שיביט בעונש המוכן וראוי לו מאותו עון, יען כי כל עונש יהיה מדה כנגד מדה, וכמו שנאמר רז"ל על פסוק 'כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם' שמות יח, יא, בקדרה שבשלו, בה נתבשלו סוטה יא, א. לכן על שמחק כתבי הקודש במים בידים, צריך שאחר כך הוא יחנוק עצמו במים בידים, ונמצא זה נחנק וגם הוא מאבד עצמו לדעת. הרי עונש האחרון קשה ומר מאד! אבל עון ראשון, הוא לא שרף תורה כדי שיהיה ענשו בשריפה שישרף, אלא רק אמרו כותבי הקודש כשורפי תורה, דלפעמים יהיה איזה סיבה שישרפו כתבי הקודש מחמת שנפלה דליקה, וזה יהיה לפרקים, ועל הרוב לא יבואו לידי כך בעולם, ואיך יהיה עונשו שישרף? ואפילו אם תאמר שיהיה עונשו בשריפה שישרף, לא יזדמן שהוא יאבד עצמו לדעת שיפיל עצמו לתוך האש, כי הוא על כל פנים לא עשה להם שריפה בידם, כעון האחרון שהפילם למים בידים. ולזה אומר וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רוצה לומר תדקדק בלשונו שאמר לו 'עֹנֶשׁ' ולא אמר לו 'עָוֹן' והיינו שהעיר לבו במוסר גדול, וענין רב היוצא מזה הענין.