בניהו על שבת קט״ו

מהדורה: מהדורת סנלייק

« בניהו על שבת קי״ד ע״א בניהו על שבת קט״ז ע״א »

1 שבת פתח ↗

מוּתָּר בִּקְנִיבַת יָרָק. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם כִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּחוֹל מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִים וּמְפַרְכְּסִין בְּרִימּוֹנִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ. דְּבֵי רַב יְהוּדָה מְקַנְּבִי כְּרָבָא. דְּבֵי רַבָּה גָּרְדִי קָארֵי. כֵּיוָן דַּחֲזָא דַּהֲווֹ קָא מְחָרְפִי, אֲמַר לְהוּ: אֲתַאי אִיגַּרְתָּא מִמַּעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּאֲסִיר.

2 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּאַבָּא חֲלַפְתָּא שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי לִטְבֶרְיָא, וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹחָנָן הַנָּזוּף וּבְיָדוֹ סֵפֶר אִיּוֹב תַּרְגּוּם, וְהוּא קוֹרֵא בּוֹ. אָמַר לוֹ: זָכוּר אֲנִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲבִי אָבִיךָ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו סֵפֶר אִיּוֹב תַּרְגּוּם, וְאָמַר לַבַּנַּאי: שַׁקְּעֵהוּ תַּחַת הַנִּדְבָּךְ. אַף הוּא צִוָּה עָלָיו וּגְנָזוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֲרֵיבָה שֶׁל טִיט כָּפוּ עָלָיו. אָמַר רַבִּי, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, וְכִי טִיט בְּהַר הַבַּיִת מִנַּיִן? וְעוֹד, וְכִי מוּתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד? אֶלָּא מַנִּיחָן בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה וְהֵן מַרְקִיבִין מֵאֲלֵיהֶן. מַאן תַּנָּאֵי

3 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבְּרָכוֹת וְהַקְּמֵיעִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם וּמֵעִנְיָינוֹת הַרְבֵּה שֶׁבַּתּוֹרָה — אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, אֶלָּא נִשְׂרָפִים בִּמְקוֹמָן הֵן וְאַזְכָּרוֹתֵיהֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כּוֹתְבֵי בְרָכוֹת כְּשׂוֹרְפֵי תוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה כּוֹתֵב בְּצַיְדָּן, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְהָלַךְ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְבוֹדְקוֹ. כְּשֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם הִרְגִּישׁ בּוֹ, נָטַל טוֹמוֹס שֶׁל בְּרָכוֹת וְשִׁקְּעָן בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל עוֹנֶשׁ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן.

1 מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִים וּמְפַרְכְּסִים בְּרִמּוֹנִים. נראה לי בס"ד, נקיט תרי מינים אלו, לרמוז בהם על קדושת היום שמועלת לשבר כוחות הקליפה הנעשים מן העונות. כי אֱגוֹז גימטריא 'חט' 17 כמו שנאמר מור"ם ז"ל בהגה"ה או"ח ס"י תקפ"ג ס"ב בהלכות ראש השנה. וגם מועלת קדושת יום הכיפורים לנקות המצות מן הסיגים הנדבקים בהם, מחמת תערובת איזה פניה רעה וכיוצא. וידוע דהמצות נמשלו לְרִמּוֹן, כמו שנאמר רז"ל סנהדרין מז. על פסוק 'כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ' שיר השירים ו, ז אפילו ריקנין שבכך מלאין מצות כרמון.

2 וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹחָנָן הַנָּזוּף. אין הכונה נזוף בנזיפה ח"ו, כי כיון דרבן גמליאל היה יושב על שלחנו ודאי היה אדם גדול, ואם קרה לו מקרה זה מקדמת דנא לא היו מכנים אותו לגנאי אלא 'נָּזוּף' הוא שם משפחה. ובתוספתא הגרסא היא רבי יוחנן בן נזיף, הרי קוראו בשם 'רַבִּי' וגם קאמר 'בן נזיף' משמע להדיא שהוא כינוי משפחה. והא דשקעו בתוך הַנִּדְבָּךְ וגם 'צִוָּה עָלָיו וּגְנָזוֹ' מפני שעדיין באותו זמן לא התירו לכתוב תורה שבעל פה, והיו חושבין התרגומים בכלל תורה שבעל פה, מפני שבעל התרגום מוסיף דברים שבהם מפרש עניינים בתוך דברי התרגום, דאינו כתרגום אונקלוס שהוא מתרגם המילות דוקא, אלא הוא כמו תרגום של יונתן בן עוזיאל שהוא מוסיף דברים, וכיון דמוסיף דברים הוה ליה כתורה שבעל פה, וכיון דעדיין לא התירו לכתוב תורה שבעל פה, לכך שָׁקְעוּ וּגְנָזוֹ.

3 וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל עֹנֶשׁ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. יש לדקדק, למה אמר 'בַלָּשׁוֹן הַזֶּה' אמר לו, וסגי לומר וְאָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל וכו'? ונראה לי בס"ד, בא בעל המאמר ללמדנו, שנדקדק בלשון הזהב של רבי ישמעאל ללמוד ממנו דבר אחר, והוא דיש לומר דהוה ליה למימר 'גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' ולמה אמר 'עֹנֶשׁ' כי העונש הוא לפי העון, ואם כן בעון תליא מלתא? אמנם אמר 'עֹנֶשׁ' כי על העון עצמו לא אצטריך למימר, דודאי גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן דמחק כתבי הקודש במים בידים! אך הוא בא להעיר לבו של אותו האיש בדברים אלו בענין אחר, שיביט בעונש המוכן וראוי לו מאותו עון, יען כי כל עונש יהיה מדה כנגד מדה, וכמו שנאמר רז"ל על פסוק 'כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם' שמות יח, יא, בקדרה שבשלו, בה נתבשלו סוטה יא, א. לכן על שמחק כתבי הקודש במים בידים, צריך שאחר כך הוא יחנוק עצמו במים בידים, ונמצא זה נחנק וגם הוא מאבד עצמו לדעת. הרי עונש האחרון קשה ומר מאד! אבל עון ראשון, הוא לא שרף תורה כדי שיהיה ענשו בשריפה שישרף, אלא רק אמרו כותבי הקודש כשורפי תורה, דלפעמים יהיה איזה סיבה שישרפו כתבי הקודש מחמת שנפלה דליקה, וזה יהיה לפרקים, ועל הרוב לא יבואו לידי כך בעולם, ואיך יהיה עונשו שישרף? ואפילו אם תאמר שיהיה עונשו בשריפה שישרף, לא יזדמן שהוא יאבד עצמו לדעת שיפיל עצמו לתוך האש, כי הוא על כל פנים לא עשה להם שריפה בידם, כעון האחרון שהפילם למים בידים. ולזה אומר וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רוצה לומר תדקדק בלשונו שאמר לו 'עֹנֶשׁ' ולא אמר לו 'עָוֹן' והיינו שהעיר לבו במוסר גדול, וענין רב היוצא מזה הענין.

1 סנהדרין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: ״נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס״ – זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁגֵּירַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים. וְאִי מִשּׁוּם יְקָרָא דְחַיֵּי הוּא, מַאי טַעְמָא? כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה לַאֲבוּהּ, וּמִשּׁוּם כַּפָּרָה דַּאֲבוּהּ מְשַׁהוּ לֵיהּ לִיקָרָא דְיִשְׂרָאֵל? יִשְׂרָאֵל גּוּפַיְיהוּ נִיחָא לְהוּ דְּמַחֲלִי יְקָרַיְיהוּ לְגַבֵּיהּ. תָּא שְׁמַע, אָמַר לָהֶן: אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ יְקָרָא דְחַיֵּי, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? קָסָבַר: לִיתְיַיקְּרוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל טְפֵי. תָּא שְׁמַע: הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. מַאי לָאו לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת? לֹא, לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַי. וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל חַי מֵבִית לֵיהּ לְמֵת? אִין, כִּי אָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ״, דּוּמְיָא דְּתָלוּי דְּאִית בֵּיהּ בִּזָּיוֹן. אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ בִּזָּיוֹן – לָא. תָּא שְׁמַע: הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְשַׁמֵּעַ עָלָיו עֲיָירוֹת, לְהָבִיא לוֹ מְקוֹנְנוֹת, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, שֶׁכׇּל הָעוֹשֶׂה אֵינוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת. הָכִי קָאָמַר: כׇּל הָעוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַי, אֵין בּוֹ בִּזָּיוֹן לַמֵּת. תָּא שְׁמַע, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סִימָן יָפֶה לַמֵּת שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָה. מֵת שֶׁלֹּא נִסְפַּד וְלֹא נִקְבַּר, אוֹ שֶׁחַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל מִטָּתוֹ – זֶהוּ סִימָן יָפֶה לַמֵּת. שְׁמַע מִינַּהּ: יְקָרָא דְשָׁכְבֵי הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ. לֹא הָיוּ קוֹבְרִין כּוּ׳. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: וְדִילְמָא לְאִיקְּיוֹמֵי ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ. אֶלָּא ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם״, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאַחֲיֵיא? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, דִּכְתִיב ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, כָּךְ אֵין קוֹבְרִין רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל. וְלִיתְקוֹן אַרְבַּע קְבָרוֹת! שְׁנֵי קְבָרוֹת גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְהִשְׁתַּמֵּד וְחָזַר בּוֹ – הוֹאִיל וְנִדְחָה, יִדָּחֶה. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְנִשְׁתַּטָּה, וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – הוֹאִיל וְנִדְחָה, יִדָּחֶה. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּאִיהוּ דְּחָה נַפְשֵׁיהּ בְּיָדַיִם, אֲבָל הַאי דְּמִמֵּילָא קָא דָחֵי – אֵימָא כְּיָשֵׁן דָּמֵי. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּאֵין בְּיָדוֹ לַחְזוֹר, אֲבָל הָתָם דִּבְיָדוֹ לַחְזוֹר, אֵימָא לָא. צְרִיכָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, הָיוּ בָּהּ קֳדָשִׁים, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי יָמוּתוּ? כֵּיוָן דְּאִיקְּטוּל הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה, וְלִיסְּקוּ לְגָבוֹהַּ! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוֹאִיל וְנִדְחוּ, יִדָּחוּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי סָבְרַתְּ מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה? מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ לָא הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה, דְּתָנֵי רַב שְׁמַעְיָה: יָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ אֲבוֹתָיו מִדַּרְכֵי צִיבּוּר יִטַּמֵּא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעַמָּיו״ – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמָּיו. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי קָא מְדַמֵּית נֶהֱרָג מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ לְמֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ? מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ, כֵּיוָן דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָמָיֵית – לָא הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה. נֶהֱרָג מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ, כֵּיוָן דְּלָאו כִּי אוֹרְחֵיהּ מָיֵית – הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה. תִּדַּע, דִּכְתִיב: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ וְגוֹ׳ נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ״. מַאי ״עֲבָדֶיךָ״ וּמַאי ״חֲסִידֶיךָ״? לָאו ״חֲסִידֶיךָ״ – חֲסִידֶיךָ מַמָּשׁ, ״עֲבָדֶיךָ״ – הָנָךְ דִּמְחַיְּיבִי דִּינָא דְּמֵעִיקָּרָא, וְכֵיוָן דְּאִיקְּטוּל קָרֵי לְהוּ ״עֲבָדֶיךָ״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי קָא מְדַמֵּית

3 סוטה פתח ↗

אִי נָמֵי: הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵן בָּאִין וְנוֹפְלִין בְּתוֹכוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם״ — בִּקְדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״זָדוּ״ לִישָּׁנָא דִקְדֵירָה הוּא — דִּכְתִיב: ״וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד״.

« בניהו על שבת קי״ד ע״א בניהו על שבת קט״ז ע״א »